מה זה לשון הרע? כל מה שחשוב לדעת

המתח התמידי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולכבוד הוא אחד הנושאים המרכזיים והרגישים ביותר במשפט הישראלי. חוק איסור לשון הרע, הוא המסגרת הנורמטיבית המגדירה את גבולות המותר והאסור בשיח הציבורי והפרטי כאחד. מטרת החוק היא לספק הגנה לאדם מפני פרסומים העלולים לפגוע במעמדו בחברה, בפרנסתו או בכבודו העצמי, וזאת תוך שמירה על עקרונות דמוקרטיים המאפשרים ביקורת והחלפת דעות חופשית.

יסודות העוולה והמבחן המשפטי לקיום לשון הרע

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מציב את היסודות להגדרת העוולה.

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

על מנת שביטוי ייחשב כלשון הרע, המבחן שנקבע בפסיקה הישראלית הוא מבחן אובייקטיבי כביכול. השאלה המשפטית הנשאלת היא כיצד היה מפרש את הפרסום האדם הממוצע בנסיבות העניין, והאם בעיניו הפרסום נתפס כפוגעני. ראו מתוך פסק דין ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נגד אילון (לוני) הרציקוביץ:

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק. בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, בשלב השלישי יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות"(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים"

משמעות הדבר היא שגם אם הנפגע הוא אדם רגיש במיוחד שנפגע עד עמקי נשמתו, אך בעיני הציבור הדברים נתפסים כביקורת לגיטימית או כזוטות, לא תתקיים עילת תביעה על פי דיני לשון הרע. יתכן ואותו אדם עשוי שלא להיות מודע כלל לפרסום, אך אם הדברים שנאמרו עליו הם משפילים לדעתו של בית המשפט, תקום לו עילה לתביעה.

ארבעת המרכיבים של לשון הרע

החוק מפרט ארבע חלופות עיקריות שבהתקיימן ביטוי ייחשב ללשון הרע. החלופה הראשונה עוסקת בהשפלה בעיני הבריות או עשיית אדם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. דוגמה לכך למשל היא פרסום פוסט בפייסבוק המכנה אדם "נוכל סדרתי" או "גנב". עצם הייחוס של התנהגות עבריינית משפיל את האדם ומכתים את שמו בציבור (יתכן שהפרסום אכן הינו דבר אמת מוגן, אבל זה בשלב אחר).

החלופה השנייה מתייחסת לביזוי אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. דוגמה לכך יכולה להיות הפצת שמועה במקום העבודה כי עובד מסוים מנהל רומן מחוץ לנישואין או שהוא נוהג להשתכר באופן קבוע, דברים המטילים דופי באופיו המוסרי.

החלופה השלישית היא בעלת משמעות כלכלית כבדה והיא עוסקת בפגיעה במשרתו של אדם, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. מקרה קלאסי של פגיעה במוניטין מסוג זה הוא כתיבת ביקורת שקרית בגוגל נגד רופא, בטענה שהוא רשלן וגרם נזק למטופלים, כאשר בפועל המטופל כלל לא ביקר במרפאה.

החלופה הרביעית והאחרונה עוסקת בביזוי אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. דוגמה לכך היא התבטאות גזענית כלפי אדם בשל צבע עורו או השתלחות באדם בשל נטייתו המינית, הנחשבות כפגיעה חמורה בכבוד האדם תחת הקטגוריה של לשון הרע וגזענות.

יסוד ה"פרסום" בחוק

כדי שתתקיים עילת תביעה, לא מספיק שהדברים יהיו פוגעניים, עליהם גם להתפרסם. סעיף 2 לחוק מגדיר "פרסום" בצורה רחבה מאוד הכוללת דיבור בעל פה, כתיבה, דפוס, ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. התנאי הקריטי הוא שהדבר היה מיועד לאדם זולת הנפגע, או שהגיע לאדם זולת הנפגע. כלומר, אם אדם מקלל את חברו בחדר סגור ואיש לא שמע, אין כאן פרסום לשון הרע. אולם, שליחת הודעה בקבוצת וואטסאפ, פרסום סטטוס ברשת חברתית או אפילו שליחת מכתב למעסיק, עונים על הגדרת הפרסום ומקימים עילת תביעה.

סוגי פרסומים פוגעניים נפוצים

המציאות הישראלית מספקת מגוון רחב של מקרים המגיעים לפתחם של בתי המשפט. קטגוריה בולטת אחת היא ייחוס עבירות פליליות לאדם: האשמת שווא בשוחד, גניבה ממעביד או הטרדה מינית היא מהחמורות שבסוגי הדיבה (הוצאת שם רע).

קטגוריה נוספת היא פגיעה במוניטין מקצועי, המתרחשת פעמים רבות ברשתות החברתיות כאשר לקוחות לא מרוצים חוצים את הגבול שבין ביקורת לגיטימית לבין השמצה פרועה ושקרית. למשל, לפני כמה שנים לקוחה של מסעדה בבאר שבע הייתה לא מרוצה ממנת השווארמה שלה, וכתוצאה מכך נאלצה לשלם מאתיים אלף שקלים (!).

במקרים של קללות וגידופים, הפסיקה מבחינה בין "קללות נמרצות" שנאמרו בעידנא דריתחא ואינן נתפסות כאמת עובדתית, לבין קללות שיש בהן כדי להשפיל ולבזות באופן המצדיק פיצוי, במיוחד כשהן חוזרות ונשנות. תחום הסאטירה והביקורת הוא גבולי יותר, וכאן בית המשפט נוטה להרחיב את חופש הביטוי, אך גם כאן יש גבולות שאסור לחצות במסווה של הומור.

ההגנות בחוק: מתי פרסום פוגעני הוא מותר

החוק מכיר בכך שישנם מצבים שבהם האינטרס הציבורי מחייב פרסום מידע, גם אם הוא פוגע באדם מסוים. לכן, נקבעו הגנות המאפשרות לנתבע להדוף תביעת לשון הרע. חשוב להדגיש כי נטל ההוכחה לקיומן של ההגנות מוטל על המפרסם (הנתבע). אם הנתבע מצליח להוכיח כי עומדת לו אחת ההגנות הקבועות בחוק, התביעה תידחה גם אם הוכח שהפרסום הוא אכן לשון הרע וגרם לנזק.

הגנת אמת בפרסום (אמת דיברתי)

סעיף 14 לחוק קובע את הגנת "אמת בפרסום", הידועה בציבור כהגנת "אמת דיברתי". הגנה זו דורשת עמידה בשני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהדבר שפורסם הוא אמת עובדתית. כלומר, הנתבע צריך להביא ראיות לכך שמה שכתב או אמר אכן קרה במציאות. התנאי השני הוא שהיה בפרסום "עניין ציבורי". לא כל אמת ראויה לפרסום אם היא נוגעת לצנעת הפרט ואין בה תועלת לציבור. דוגמה ליישום הגנת אמת היא חשיפת שחיתות של איש ציבור או פרסום אזהרה מבוססת מפני נוכל הפועל בשוק, שכן במקרים אלו יש לציבור אינטרס מובהק לדעת את העובדות.

"לצד" האמת, בכל הנוגע לפרסומים בתקשורת, ישנו מושג (שזכה ללא מעט ביקורת לאורך השנים) המכונה אמת לשעתה. המושג המשפטי "אמת לשעתה" עוגן בפסיקת בית המשפט העליון במסגרת הדיון הנוסף בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. בפסק דין זה נקבע כי ההגנה של הגנת אמת (אמת בפרסום) עשויה לחול גם במקרים שבהם התברר בדיעבד כי העובדות שפורסמו היו שגויות, ובלבד שבמועד הפרסום הן נחזו להיות אמת לאחר בדיקה ראויה. בית המשפט קבע כי יש לבחון את אמיתות הפרסום בהתאם לידע שהיה קיים בזמן אמת ("לשעתה"), ולא בחוכמה בדיעבד. רציונל זה נועד להעניק מרחב נשימה לעיתונות החוקרת ולאפשר לה למלא את תפקידה הציבורי ללא מורא מתביעות, כל עוד העיתונאי פעל באחריות מקצועית, בתום לב וביצע בדיקה סבירה של העובדות לפני הפרסום.

הגנת תום הלב

סעיף 15 לחוק מציג רשימה של נסיבות שבהן תעמוד למפרסם הגנת תום לב, ובלבד שהפרסום לא חרג מהסביר בנסיבות העניין. בין הנסיבות הנפוצות ניתן למצוא מקרים שבהם הייתה למפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום (למשל דיווח של מורה להנהלה על התנהגות מורה אחר), או כאשר הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם. הגנה זו חלה גם על הבעת דעה על התנהגותם של אנשי ציבור או על יצירות אומנות, וכן על הגשת תלונה במשטרה או לרשות מוסמכת אחרת. מרכיב ה"תום לב" נבחן על פי בדיקת העובדות שביצע המפרסם לפני הפרסום, סגנון הפרסום והיעדר כוונת זדון.

הצעדים המשפטיים העומדים לרשות הנפגע

החוק הישראלי מעמיד לרשות הנפגע מלשון הרע שני מסלולים משפטיים עיקריים, אזרחי ופלילי, בהתאם לחומרת המקרה ולמטרות הנפגע. בחירה במסלול הנכון היא קריטית להצלחת ההליך ולמיצוי הזכויות.

המסלול האזרחי – תביעה לפיצויים

זהו המסלול הנפוץ ביותר, שבו הנפגע מגיש תביעה לבית המשפט האזרחי בדרישה לפיצוי כספי ולסעדים נוספים כמו התנצלות או הסרת הפרסום. סעיף 7א לחוק מאפשר לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק לשון הרע בסכום של כ-75,000 ש"ח (צמוד למדד). מנגנון זה נועד להתגבר על הקושי להוכיח נזק ממוני מדויק לפגיעה בשם הטוב. במקרים שבהם מוכח כי הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", כלומר מתוך זדון ומטרה להרע, בית המשפט רשאי לפסוק כפל פיצוי סטטוטורי, המגיע לסכום של כ-150,000 ש"ח, ללא צורך בהוכחת נזק.

המסלול הפלילי – קובלנה פרטית

במקרים חמורים במיוחד, לשון הרע נחשבת לעבירה פלילית שעונשה עד שנת מאסר. כדי להפעיל את המסלול הפלילי, נדרש כי הפרסום הגיע לשני בני אדם לפחות זולת הנפגע (בניגוד לאדם אחד באזרחי) וכי הוכחה "כוונה לפגוע". במקרים אלו, הנפגע יכול להגיש קובלנה פלילית לשון הרע ישירות לבית המשפט, הליך שבו האזרח מתפקד כתובע והפוגע יושב על ספסל הנאשמים.