מה נחשב להוצאת דיבה וכיצד החוק מתייחס לפגיעה בשם הטוב

בעוד שהחוק הישראלי משתמש במונח "איסור לשון הרע", הציבור הרחב נוטה להשתמש במילה "דיבה" כדי לתאר פרסומים שקריים, זדוניים או פוגעניים במיוחד. במאמר זה נבין מה נחשב להוצאת דיבה על פי החוק והפסיקה, מתי ביקורת הופכת לעוולה אזרחית, וכיצד בתי המשפט בוחנים את המקרים המגיעים לפתחם.

מתי משהו הופך לדיבה?

כדי להבין מה נחשב להוצאת דיבה, עלינו לפנות לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. החוק מגדיר ביטוי פוגעני ככזה שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, או לפגוע במשרתו ובעסקו.

השימוש במונח "עלול" הוא קריטי להבנת החוק: המחוקק לא דורש שהאדם הנפגע יוכיח כי בפועל נגרם לו נזק חברתי או שמישהו אכן התחיל לשנוא אותו בעקבות הפרסום. המבחן הקובע הוא הפוטנציאל לפגיעה: כלומר, אם בית המשפט מתרשם כי הפרסום הוא בעל פוטנציאל להשחיר את פניו של אדם בציבור, הרי שמדובר בהוצאת דיבה, גם אם בפועל איש לא האמין לפרסום.

המבחן שנקבע בפסיקה לקביעה האם ביטוי הוא דיבה הוא "מבחן האדם הסביר", המתיימר לשקף אובייקטיביות. השאלה איננה האם התובע נעלב או נפגע בפועל (שכן אנשים שונים הם בעלי רמות רגישות שונות), אלא כיצד החברה הישראלית הממוצעת והסבירה הייתה תופסת את הביטוי. אם האדם הסביר היה רואה בפרסום דבר משפיל או מבזה, הרי שמתקיימת העוולה. משמעות הדבר היא שכינוי גנאי שעשוי להעליב מאוד אדם מסוים, לא בהכרח ייחשב כדיבה אם בעיני הציבור הוא נתפס כקללה סתמית ("גידוף") שאינה פוגעת בשם הטוב בצורה מהותית. לעומת זאת, ייחוס מעשים פליליים או לא מוסריים לאדם, כמעט תמיד ייחשב כדיבה חמורה.

איזה פרסום מהווה הוצאת דיבה?

רבים טועים לחשוב כי הוצאת דיבה מתייחסת רק לדברים שנכתבו בעיתון או פורסמו באינטרנט, בעוד ש"לשון הרע" מתייחס לדיבור בעל פה. מבחינה משפטית, החוק אינו עורך את ההבחנה הזו ומתייחס לכל צורות הביטוי. סעיף 2 לחוק קובע כי "פרסום" יכול להיות בעל פה, בכתב, בדפוס, בציור, בדמות, בתנועה, בצליל ובכל אמצעי אחר. התנאי ההכרחי כדי שדבר מה ייחשב להוצאת דיבה הוא שהדבר היה מיועד לאדם זולת הנפגע, או הגיע לאדם זולת הנפגע.

במילים פשוטות, אם אדם מטיח בכם האשמות שווא חמורות בחדר סגור כשאין איש מלבדכם, אין זו הוצאת דיבה משום ששמכם הטוב בעיני הציבור לא נפגע. אולם, ברגע שישנו אפילו אדם אחד נוסף ששמע או קרא את הדברים, מתקיים יסוד הפרסום. כמובן שככל שהפרסום הגיע ליותר אנשים, כך גדל פוטנציאל הנזק ועמו סכום הפיצוי הפוטנציאלי, אך עצם העוולה מתקיים גם בפרסום לאדם אחד בודד. זוהי נקודה חשובה במיוחד במקרים של הוצאת דיבה במקום העבודה, שם לעיתים דיבה נשלחת במייל פנימי או נאמרת בשיחה מצומצמת, ועדיין עשויה לגרום נזק אדיר לקריירה של העובד.

ההבחנה בין קביעת עובדה להבעת דעה

אחד קווי ההגנה המרכזיים בתביעות דיבה, ואחד האתגרים הגדולים בהגדרת המושג "מה נחשב להוצאת דיבה", הוא ההבחנה בין הצגה של עובדות לבין הבעת דעה. החוק מעניק הגנה רחבה יותר להבעת דעה, במיוחד כשמדובר בביקורת על אנשי ציבור או על נותני שירותים, תחת הגנת "תום הלב". כאשר אדם כותב "לדעתי השירות במסעדה היה גרוע והאוכל לא טעים", זוהי דעה סובייקטיבית שלרוב לא תיחשב כדיבה, גם אם היא פוגעת בבעל העסק. הציבור מבין שזוהי חוויה אישית של הלקוח.

לעומת זאת, כאשר אדם כותב "בעל המסעדה משתמש בבשר מקולקל וגונב מהלקוחות בחשבון", זוהי קביעה עובדתית. קביעה כזו מתיימרת להציג מציאות אובייקטיבית. אם יתברר בבית המשפט כי עובדות אלו אינן נכונות, הרי שמדובר בהוצאת דיבה קלאסית. במקרים של הוצאת דיבה ברשתות החברתיות, הגבולות לעיתים מטשטשים, וגולשים נוטים להציג שמועות כעובדות מוגמרות ("כולם יודעים שהוא מטרידן"), מה שחושף אותם לתביעות דיבה ללא הגנה ממשית.

דוגמאות למקרים הנחשבים להוצאת דיבה

לאחרונה אנו עדים לעלייה בתביעות דיבה בציבוריות הישראלית. נראה שכולם תובעים את כולם.

דוגמה אחת למשל לפרסום המביא לתביעות דיבה, הוא ייחוס של מעשים פליליים. למשל, פרסום פוסט המכנה אדם "פדופיל" או "אנס" הוא הוצאת דיבה מובהקת המזכה בפיצויים גבוהים ולעיתים אף מהווה עבירה פלילית. אהוד ברק למשל, תבע פעיל ליכוד בגין אמירות מן הסוג הזה (פעמים רבות אותם פעילים חוזרים אחר דברים שנאמרו על ידי פוליטיקאים, אלא שאלו מנצלים את חסינותם הדיונית כדי לחמוק מתביעות דיבה, פריווילגיה שאין לאדם פרטי).

גם בתחום המקצועי, פרסומים המטילים דופי ביושרו או במקצועיותו של אדם נחשבים לדיבה. אמירות כמו "עורך הדין הזה הוא נוכל שגונב כספי לקוחות" או "הרופא הזה רשלן שהרג חולים" הן אמירות שפוגעות בפרנסה ובמוניטין בצורה ישירה. דוגמה לסדרה של תביעות בהקשר הזה, הגיש היועץ העסקי אלעד הדר כנגד אנשים שהטילו דופי בתרומה המקצועית שלו.

תחום נוסף ורגיש הוא ביזוי על רקע אישי. אמירות גזעניות, לעג לאדם בשל מוגבלותו הפיזית או השתלחות באדם בשל נטייתו המינית נכנסות תחת ההגדרה של לשון הרע. גם הפצת תמונות אינטימיות או מביכות, המכונה לעיתים "שיימינג", נחשבת כיום להוצאת דיבה ואף כפגיעה בפרטיות. במקרים אלו, בית המשפט בוחן את כוונת המפרסם ואת מידת הפגיעה בכבודו של האדם.

לקריאה נוספת על מקרים ספציפיים מומלץ לעיין בעמוד העוסק בנושא תביעה על הוצאת דיבה.

מתי פרסום פוגעני אינו נחשב להוצאת דיבה?

לא כל מילה רעה היא עילה לתביעה. החוק קובע שורה של הגנות המאפשרות לאדם לפרסם דברים פוגעניים, אם מתקיימים תנאים מסוימים. ההגנה המרכזית היא הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14), הידועה כ"אמת דיברתי". אם הנתבע מצליח להוכיח כי הדברים שפרסם הם אמת לאמיתה וכי יש בהם "עניין ציבורי", הרי שהפרסום מותר גם אם הוא פוגע מאוד. לדוגמה, חשיפת שחיתות של נבחר ציבור היא הוצאת דיבה לכאורה, אך היא מוגנת מפני תביעה בשל חשיבותה לחברה.

הגנה נוספת היא הגנת "תום הלב" (סעיף 15). הגנה זו חלה במצבים שבהם למפרסם הייתה חובה (חוקית, מוסרית או חברתית) לבצע את הפרסום, או כאשר הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר. למשל, הגשת תלונה למשטרה נגד אדם, גם אם התיק נסגר בסופו של דבר, לא תיחשב להוצאת דיבה אם המתלונן האמין בתום לב באמיתות תלונתו. אולם, אם יוכח שמדובר בתלונת שווא במשטרה שהוגשה בזדון, הגנת תום הלב תוסר והמתלונן יהיה חשוף לתביעה.

ההשלכות של הוצאת דיבה והפיצויים

כאשר נקבע כי פרסום מסוים אכן נחשב להוצאת דיבה וכי לא עומדת למפרסם הגנה, בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים לטובת הנפגע. החוק מאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לשון הרע בסכום של עד כ-75,000 ש"ח (צמוד למדד). סכום זה נועד לפצות על עוגמת הנפש ועל הפגיעה בשם הטוב, שקשה לכמת אותה בכסף. אם מוכח כי ההוצאת דיבה נעשתה "בכוונה לפגוע", כלומר מתוך מניע זדוני ברור, סכום הפיצוי יכול להגיע לכפל הסכום הסטטוטורי, דהיינו כ-150,000 ש"ח לכל פרסום. במקרים שבהם נגרם נזק ממוני מוכח, כמו פיטורים מעבודה או אובדן חוזים עסקיים, ניתן לתבוע סכומים גבוהים הרבה יותר, בהתאם לגובה הנזק שהוכח.