חוק איסור לשון הרע וההגנה על כבוד האדם ושמו הטוב

חוק איסור לשון הרע שנחקק בשנת 1965 הוא אבן היסוד המשפטית בישראל בכל הנוגע להגנה על שמו הטוב של האדם. החוק נועד ליצור איזון עדין ומורכב בין שתי זכויות יסוד מתנגשות בדמוקרטיה: הזכות לחופש הביטוי, ומנגד הזכות לשם טוב ולכבוד. במאמר זה נצלול לעומקם של סעיפי החוק נבין מהי הגדרה של פרסום אסור וכיצד מערכת המשפט מתמודדת עם תביעות דיבה בעידן המודרני.

מהו לשון הרע לפי החוק

הסעיף הראשון בחוק מגדיר בצורה רחבה מהו לשון הרע. החוק קובע כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. ההגדרה כוללת גם ביזוי של אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. כמו כן החוק מתייחס ספציפית לפגיעה בפרנסה וקובע כי פגיעה במשרתו של אדם, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו מהווה עילה לתביעה.

חשוב להבין כי המבחן שקבעה הפסיקה לבחינת האמירה הוא מבחן אובייקטיבי: בית המשפט אינו בודק האם האדם שנפגע נעלב בפועל (סובייקטיבית), אלא האם האדם הסביר בנסיבות העניין היה רואה בפרסום דבר פוגעני.

העקרונות של דיני לשון הרע חלים על כל סוג של תקשורת זה יכול להיות כתבה בעיתון, נאום פומבי, פרסום ברשת, מכתב שנשלח למעסיק, או אפילו ציור או קריקטורה. יסוד ה"פרסום" בחוק דורש שהדברים יגיעו לאדם אחד לפחות זולת הנפגע.

כלומר אם אדם מגדף את חברו בחדר סגור כשאין איש מלבדם לא מתקיימת עילת תביעה שכן לא נגרם נזק לשמו הטוב של האדם בעיני הציבור. אולם ברגע שיש נמען נוסף, אפילו אדם אחד, פוטנציאל הפגיעה מתממש והחוק נכנס לתוקף.

מהי דיבה ומהי השמצה בעידן הדיגיטלי

בעוד שהמונח לשון הרע הוא המונח המשפטי הכולל, הציבור נוהג להשתמש לרוב במונחים דיבה או השמצה כדי לתאר מצבים שונים של פגיעה בשם הטוב.דיבה מתייחסת בדרך כלל לפרסום שקרי שנועד לפגוע, בעוד השמצה עשויה לכלול גם הבעת דעה שלילית קיצונית. האתגר הגדול ביותר של החוק הישן הוא התאמתו למציאות הטכנולוגית החדשה.

הוצאת דיבה ברשתות החברתיות הפכה למכת מדינה. הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן ללחוץ על כפתור "שתף" או לכתוב תגובה ארסית בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם יצרה זירה חדשה של נפגעים.

בתי המשפט קבעו כי הכללים החלים על העיתונות המסורתית חלים בשינויים המחייבים גם על משתמשי הרשת. לייק (Like) כשלעצמו אינו נחשב בדרך כלל ללשון הרע, אך שיתוף (Share) של פוסט משמיץ עלול לחשוף את המשתף לתביעה, שכן הוא תורם להפצת הדיבה לקהל חדש.

כמו כן מנהלי קבוצות וואטסאפ או דפי פייסבוק עשויים למצוא את עצמם אחראים לתכנים שפרסמו אחרים אם לא פעלו למחוק אותם תוך זמן סביר מרגע שקיבלו פנייה בנושא. במקרים של לשון הרע באינטרנט זהות המפרסם לעיתים מוסתרת (פרופיל פיקטיבי), מה שמצריך הליכים מקדמיים לחשיפת כתובת ה-IP וזהות המעוול.

ההגנות בחוק: מתי מותר לפרסם דברים פוגעניים

לא כל פרסום פוגעני הוא עילה לפיצוי. המחוקק הכיר בכך שישנם מצבים שבהם יש אינטרס ציבורי בפרסום, גם אם הוא לא נעים למישהו. החוק מעמיד שתי הגנות מרכזיות לנתבעים.

ההגנה הראשונה היא הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14), המוכרת בציבור כהגנת "אמת דיברתי". כדי לזכות בהגנה זו על המפרסם להוכיח שני תנאים מצטברים. האחד הוא שהדבר שפורסם הוא אמת עובדתית, והשני הוא שיש בפרסום "עניין ציבורי". כלומר לא מספיק שהדבר נכון, צריך להיות ערך מוסף לציבור בידיעתו.

ההגנה השנייה והמורכבת יותר היא הגנת "תום הלב" (סעיף 15). הגנה זו חלה במצבים שונים, למשל כאשר אדם מגיש תלונה לרשות מוסמכת (כמו משטרה), כאשר אדם מביע דעה על איש ציבור, או כאשר קיימת חובה מוסרית או חוקית לבצע את הפרסום. הגנה זו אינה דורשת בהכרח שהדברים יהיו אמת לאמיתה, אלא שהמפרסם האמין בנכונותם, נקט אמצעים סבירים לבדוק אותם, ופרסם אותם ללא כוונת זדון.

סוגיית הגנת תום לב היא כר נרחב לדיונים משפטיים וכל מקרה נבחן לגופו בהתאם לנסיבות הספציפיות ולמערכת היחסים בין הצדדים.

פיצוי ללא הוכחת נזק והסעדים בחוק

אחד החידושים המשמעותיים בחוק, ובתיקונים שנעשו בו מאוחר יותר, הוא היכולת לתבוע פיצויים ללא צורך להוכיח נזק ממוני מדויק. המחוקק הבין כי קשה מאוד לכמת לשקלים את הפגיעה במוניטין או את עוגמת הנפש שנגרמה לאדם ששמו הוכפש.

סעיף 7א לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לשון הרע בסכום של עד 50,000 ש"ח (צמוד למדד, כיום הסכום עומד על למעלה מ-70,000 ש"ח).

במידה ומוכח כי הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", הסכום מוכפל וניתן לפסוק כפל פיצוי סטטוטורי. כוונה לפגוע משמעותה זדון, רצון ממשי להרע לנפגע, והיא דורשת רף הוכחה גבוה יותר.

מעבר לפיצוי הכספי, החוק מאפשר סעדים נוספים כגון צו מניעה האוסר על המשך הפרסום, צו עשה המורה על הסרת הפרסום (למשל מחיקת פוסט), וכן חיוב המפרסם בפרסום התנצלות או תיקון. לעיתים קרובות עצם הדיון המשפטי וקבלת פסק הדין המטהר את השם חשובים לנפגע לא פחות מהפיצוי הכספי.

הפער בין חוק מ-1965 למציאות הווירטואלית

אף על פי שבתי המשפט עושים מאמצים כבירים להתאים את החוק הישן למציאות החדשה, קיימת הסכמה רחבה בקרב משפטנים כי נדרשת רפורמה חקיקתית מקיפה כדי לסגור את הפער הטכנולוגי.

החוק המקורי, שנחקק עידנים לפני המצאת האינטרנט, מתקשה לעיתים לספק מענה למהירות העצומה שבה שמועה זדונית הופכת לויראלית ולנזק בלתי הפיך. סוגיות כגון הטלת אחריות ישירה על פלטפורמות חברתיות (כגון פייסבוק וגוגל) בגין תכנים פוגעניים שפורסמו בהן עדיין מוסדרות בעיקר בפסיקה ("נוהל הודעה והסרה") ולא בחקיקה ראשית ברורה.

קיים צורך להגדיר מחדש את מונח ה"פרסום" כך שיבחין בצורה חדה יותר בין יוצר התוכן המקורי לבין המפיצים המשניים (משתפים), וכן לייצר מנגנונים מהירים יותר לטיפול במקרים של לשון הרע באינטרנט המתבצעים תחת מעטה אנונימיות, הליך שכיום הוא סבוך ומסורבל.

עמידה על הזכות לשם טוב

החוק הישראלי מעניק ארגז כלים משמעותי למי שמרגיש שנפגע מפרסום עוולתי. עם זאת ניהול הליך משפטי בתחום זה דורש אסטרטגיה חכמה. לא כל מילת ביקורת היא עילה לתביעה ולא כל עלבון מצדיק הליכה לבית משפט.

מנגד, כאשר נחצים הקווים האדומים והפגיעה בשם הטוב היא ממשית, החוק עומד לימינו של הנפגע ומאפשר לו לקבל פיצוי והכרה בעוול שנעשה לו. פנייה לייעוץ משפטי מקצועי היא הצעד הראשון בדרך להשבת הכבוד האבוד ולתיקון הנזקים שנגרמו.